<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ועתה נבאר חתיכה של איסור חשובה שאינה בטלה שנפלה לתוך חתיכות של היתר, ונפלה אחת מאלו למקום אחר, אם נלך אחר הרוב ונאמר זו שנפלה כאן מן ההיתר המרובה היתה, או נחוש לומר זו היא אותה שנפלה שם תחלה, גרסינן בזבחים בפרק התערובות (ע"ד, א') אמר רב יהודה אמר רב טבעת [של] ע"ז שנתערבה במאה טבעות, ופירשו ששים למקום אחד, וארבעים למקום אחר, ופרשה אחת מארבעים, אינה אוסרת, מששים אוסרת. ואקשינן מאי שנא אחת מארבעים דלא, דאמרינן איסורא לתוך רובא איתא, אחת מששים נמי אמרינן איסורא ברובא איתא, אלא אימא פירשו ארבעים כולן למקום אחד אין אוסרין, פירשו ששים כולן למקום אחד אוסרין. כי אמריתא קמיה דשמואל, אמר הנח לע"ז שאפילו ספק ספיקא אסור עד סוף העולם. ואוקימנא כתנאי דתניא ר' יהודה אומר רמוני באדן אוסרין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבוא, ומריבוא לריבוא אסור. ר' שמעון בר' יהודה אומר משום ר' שמעון, לריבוא אסור, לשלש, ומשלש למקום אחר מותר. ואקשינן שמואל דאמר כמאן אי כר' יהודה אפילו בשאר איסורי תורה נמי אסור, אי כר' שמעון בע"ז נמי שרי, וכי תימא שני ליה לר' שמעון בין ע"ז לשאר איסורי והתניא ספק ע"ז אסור, ספק ספיקא מותר, מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון, ופריק לעולם ר' שמעון בע"ז נמי שרי ושמואל סבר [לה] כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא. וקימא לן כרב, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ומכל מקום בכל שאר האיסורין חוץ מע"ז, אפילו שמואל מודה דספק ספיקא מותר, דלא סבר לה כר' יהודה אלא בע"ז בלבד. והילכך חתיכת איסור חשובה שנפלה לתוך [חתיכות] של היתר, ומאותן חתיכות נפלה אחת מהן לתוך חתיכות אחרות, או לקדרה, כל אותו תערובת השני מותר שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר, וכן בכל האיסורין ואפילו באיסורין החמורין כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, ובריה כגיד הנשה ודבר שיש לו מתירין, שהרי בטבעת של ע"ז וברמוני באדן שאין להן ביטול, אמרו כן. ומכאן הוכיח רבינו יעקב ז"ל דמה ששנינו (ערלה פ"ג, מ"ו) מי שיש לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו, נתערבו באחרים ידלקו כולם, דלא גרסינן בה נתערבו באחרים ואחרים באחרים. וספרים דגרסי בהו אחרים באחרים, טעות הוא שהרי לא מצינו כאן דאית ליה ספק ספיקא אסור, אלא ר' יהודה בלבד. ועוד ראיות אחרות וכן עיקר. ואפילו מי שגורס כן מפרש ונתערבו כל האחרים באחרים, ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דאיכא תרי רובי, רובא דתערובת ראשונה, ורובא דתערובת שניה, אפילו הכי כולן אסורין וידלקו ואיצטריך משום דדכוותה איכא בעלמא להיתירא, כדאיתא בסוף פרק קמא דכתובות דאמרינן התם (ט"ו, א') הולכין אחר רוב העיר, והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה. ואפילו עיר קטנה משום דאיכא תרי רובי, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ואפילו עיר גדולה כאנטוכיא. מכל מקום מדברי כולם נלמוד, דספק ספיקא אפילו בכל האיסורין החמורין מותר, ודוקא בשנתערב מיעוט התערובת הראשון בשני. אבל נתערב רוב התערובת הראשון בשני אסור, שאני אומר איסור לתוך הרוב הוא, וכל שנתערב כאן הרוב כאילו נתערב כאן האיסור ממש כמו שנתערב בתערובת הראשון, והיינו דאמר רב יהודה (זבחים שם) פירשו ששים כולן למקום אחד אסורין. ומסתברא שאם פירשו מחצה על מחצה, כגון שפירשו חמשים למקום אחד וחמשים למקום אחר, ונפלו החמשים למקום אחד כולן מותרין. דהא איכא ספק ספיקא והא דנקט רב יהודה פירשו ארבעים למקום אחד, היינו משום דקא מפליג למימר פירשו ששים לצד אחד כולן אסורין. ומיהו אמרו משמו של רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל, דלא אמרו ספק ספיקא להקל, אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות, כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"ז לריבוא, ומריבוא לריבוא, דכל חדא וחדא שבתערובת שניה איכא תרי ספיקי דבכל חדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן, ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן, שמא לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא. ועל כן הוא מפרש בריש פרק קמא דביצה, כי מה שאמרו שם (ג', ב') נתערבה באלף כולן אסורות, אספיקה אסורה קאי, לומר שאפילו ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה ביום טוב, אם נתערבה באחרות כולן אסורות. ומה ששנינו במסכת ערלה (פ"ג, מ"ב) הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו ידוע אי זהו ר' מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים, ואילו נתערב באחרים לא קתני, דאלמא אילו נתערב באחרים לכולי עלמא מותר ומשום ספק ספיקא, י"ל דההוא בשנחתך מלא הסיט מן הבגד, ואינו ידוע אם מלא הסיט האסור נחתך אם לאו דהשתא איכא תרי ספיקי כעין שתי תערובות. ולדידי קשיא לי מדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ט', א') האומר פתח פתוח מצאתי, נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואקשינן אמאי, ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה, ואם תמצא לומר תחתיו זינתה, ספק באונס ספק ברצון, ואוקימנא באשת כהן אבל באשת ישראל לא. והתם אין הספקות באות מכח התערובות, ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספיקא להקל, ויש לי לומר דהתם שאני שאי איפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך נתיר וכבר אסרתה, כמו שאתה אומר בספק נולדה ביום טוב, שמיד עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרות וניתוסף בתערובת ספק זה השני, וכיוצא בזה במי שאסרנוה מחמת ספק טרפה ואחר כך נתערבה באחרות היאך נאמר שמא לא זו היא, ואם תמצא לומר זו היא שמא לא טרפה היתה, והלא כבר אסרתה משעה שנולד בה ספק טרפות, והיאך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים, ונאמר מה שאסרנו מותר היה. ורבינו יעקב ז"ל פירש התם בריש פרק קמא דביצה דאודאה קאי, דליכא אלא חדא ספיקא אבל ספק נולדה ספק לא נולדה, אם נתערבה באחרות כולן מותרות, דכל ספק ספיקא מותר. ובירושלמי מצאתי כדבריו דגרסינן התם (ביצה פ"א, ה"א) בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומר' לא תאכל. כשם שהיא אסורה לאכול, כך היא אסורה להטלטל. נתערבה אחת במאה או אחת באלף, כולן אסורות. ושאלו מה כמאן דאמר ספק הכן אסור, ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר, מודה הוא הכא שהוא מותר, והשיבו, נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו, ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן. אלמא בודאה הוא שאמרו שאוסרת כל תערובתה, אבל ספק נולדה מאמש ספק נולדה מהיום, ספק ספיקא הוא ומותר. ומדברי רבינו יעקב ז"ל נלמוד, דכל ספק ספיקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר, דהא אוקימנא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות, משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו הכי ודאה אסור [הא] ספיקא מותר, וטעמא דכל שהוא בספק ספיקא היתר גמור משוינן ליה ואין צריך להמתין, ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספיקא בשל תורה, ואפילו הכי אסיק רב אשי התם בההיא דריש פרק קמא דביצה (ד', א'), דבדבר שיש לו מתירין ואפילו בספק דרבנן אסור, דהתם שאני דכיון דבספק אחד בכנגדו בשל תורה אסור, אלא דמשום שהוא בשל דבריהם הקלת בו, להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו. ואני תמיה באותה שמועה שבפרק התערובות, דמהתם משמע דדוקא בשנפל האיסור לרוב, ומאותו רוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ספק ספיקא להקל מפני שכבר נתבטל מדאורייתא, הא לאו הכי לא, וכדתניא (זבחים ע"ד, א') לשלש, משלש למקום אחר מותר ואקשינן מאי שנא לשלש דאיכא רובא, לתרי נמי [הא] איכא רובא, ופרקינן מאי שלש נמי, תרי והוא. וקשיא לי כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובת שני ספק ספיקא, ושמא לא אמרו ספק ספיקא להקל אלא על ידי שתי תערובות וזה כדעת רבינו יצחק ז"ל שכתבנו. ויש לומר עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור דבר תורה והילכך אין הולכין בכל ספק ספיקא כזה להקל. ומכל מקום יש לחוש לדברי רבינו יצחק ז"ל שלא התיר בספק ספיקא אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות, ונפקא מינה לספק טרפה שנתערבה באחרות, שאין מתירין אותן מכח ספק ספיקא, אלא אם כן היא חתיכה הראויה להתבטל מצד עצמה ברוב.
<h2>דף טו.</h2>
ועתה נבאר דין מי שלקח מן המקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר טרפות ונבלות, ואינו יודע מאי זה מהן לקח. ודין מי שלקח בשר מן המקולין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח. ודין בשר שנתעלם מן העין, ובשר שנמצא מושלך בלא סימן, ובשר שנמצא ביד גוי בלא סימן. שנינו בברייתא (צ"ה, א') תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע מאי זה מהן לקח, אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב. וטעמא דהא מילתא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכיון שיש שם אחת ידועה וניכרת מוכרת בשר נבלה, הרי הנבלה אינה בטלה ברוב, ואע"פ שאין שם חתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים, אלא חתיכות קטנות או חתיכות גדולות יותר מכדי חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, משום דכל איסור שנודע מקומו וניכר, אינו בטל, והרי הוא קבוע בתוך ההיתר ואינו בטל וכמו שנתבאר כבר למעלה בשער שלפני זה, בדברים שאינן בטלים ברוב. וכן איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע, וכמו שנתבאר שם, וכיון שכן, כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה, ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח, הרי זה אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב, כלומר אע"פ שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פורש, אפילו הכי כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפורש, אני אומר כל דפריש מרובא פריש, ואע"פ שהיו דלתי מדינה נעולות שאי איפשר לבא שם בשר כשר מחוצה לה, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א'). ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפירש מן הקבוע, אבל אם ראינוהו פורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע, שהרי נולד לנו הספק בקבוע. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל, היינו מתני', תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה. פירש ואתא עכבר ושקל, היינו סופא, ובנמצא הלך אחר הרוב. ואם תאמר אפילו פירש אמאי שרינן ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע, וכדאמרינן בזבחים פרק התערובות, דתנן התם (ע', ב') כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או חטאות מתות אפילו הן ריבוא ימותו כולן, ואקשינן עלה בגמרא (ע"ג, ב') ונכבשינהו כי היכי דניניידן ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, תירץ רבינו יצחק זצ"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה, ואי שרית ליה כשפירש, אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר, אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר, לא חיישינן, דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ולפי דברי רבינו יצחק ז"ל, אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין אע"פ שלא נודע עד שפירשה זו, וכשנולד הריעותא במקולין לא היתה זו בקבוע, אפילו הכי אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע הואיל ולא נודעו חתיכות הטרפה בין חתיכות ההיתר. וכן גם דעת רבינו שמשון ז"ל, שכל שנאסרה שעה אחת מחמת קביעותן, שוב אינן ניתרין ואפילו פירשו מעצמן. והביא ראיה מדאמרינן בפרק התערובות (ע"ד, א') טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות, פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין, ששים למקום אחד, אוסרין. ותניא ספק ע"ז אסור, וספק ספיקא מותר, כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, כולן אסורין, פירש אחד לריבוא, ומריבוא לריבוא, מותרין. ופירשו מעצמן משמע, ואפילו הכי משמע דדוקא בשפירשו ונתערבו באחרים, אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדין בפני עצמן, אסורין. וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפירשו, באיסורן הן עומדין גזירה שמא יקח מן הקבוע. ונראה לי שאין ראית הרב ז"ל בזה מחוורת, דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע, ובודאי כל שפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור, וכמו שאמרנו, וכדמוכח נמי בהדיא בפרק קמא דפסחים (ט', ב'), ואפילו הכי אם חזר אותו שפירש לפנינו, ונפל לתוך היתר מרובה מותר, שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דהוה ליה ספק ספיקא ומותר. אבל כשפירש שלא בפנינו, או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו, כבר נתבטל הקביעות ומותר, וכן דעת רת"ם ז"ל, דכל שפירש מעצמו מותר ולא אמרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים, ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא (שאילתא ס"ח) וזה לשונו ואילו איעריב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא, כולן אסורות. ודאי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא, ומיעוטא [לחדא דוכתא], אמרי' איסורא בהך רובא איתא והך מיעוטא שריין. ודאי מישקל חוטרא ובדורינון, לא, דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל, כדתנן כל הזבחים שנתערבו כו', וקשיא לן וליכבשינהו וליניידן וכל דפריש מרובא פריש, ואמר רבא גזירה דילמא אתי למשקל מן הקבוע עד כאן. ולפיכך מי שלקח בשר מן המקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין, ואחר כך נמצאת טרפה במקולין, ולא נודע חתיכות הטרפה בין שאר החתיכות, ויש שם חתיכות הראויות להתכבד בפני האורחין ואינו יודע מאי זו לקח, אם מן הטרפה או מן הכשרות, כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנודע שיש שם טרפה מותרות, לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפרשו אלו, וכשבא לאלו הספק, בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דברייתא דקתני בנמצא הלך אחר הרוב. אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין, ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור וכדמוכח בההיא דתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ שבפרק ראשון דפסחים (ט', ב'). ומיהו דוקא בשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר, אבל נתערבה באחרות, מסתברא לי שכולן מותרות וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות (ע"ד, א') דטבעת של ע"ז שנפלה למאה, וכוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות, שאע"פ שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין, וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה, ובין כך ובין כך חתיכות קטנות או גדולות שבגדולות שאינן ראויות להתכבד [בהן] בפני האורחין, מפני קטנן או מפני גדלן בין כך ובין כך מותרות אם היה שם רוב היתר, ובלבד בכענין שהתרנו יבש ביבש. וענין יבש ביבש כבר נתבאר למעלה בשער הראשון של בית זה.
